שגיא אומר תודה!
אני כותבת לכם, ואני לא יודעת מאיפה בכלל להתחיל. שמחה גדולה והתרגשות והמון אופטימיות ותקווה להציל את הבן שלי. אתם קראתם עליו, והתפללתם עליו, ואני אפילו לא מכירה אתכם. בזכותכם עשינו את זה! הגענו לטיפולים בארה"ב והשגנו את היעד שיעזור לנו להיות פה שנה שלימה! והבן הנסיך שלי כותב לכם:
בשנתיים האחרונות כל מה שרציתי היה רק לטוס לארה"ב. חברים שלי עכשיו הולכים לבית הספר, ומשחקים. אבל אני נמצא כל הזמן בטיפולים.
כמה שההורים שלי רצו להיות הכי חזקים בעולם בשבילי, והבטיחו לי שיהיה טוב, אני הצלחתי לראות גם את מה שהם לא אמרו, והיו פעמים שהרופאים דיברו לידי, ואני הבנתי.
הבנתי הכל, ופחדתי נורא.
ההורים שלי סיפרו לי שהם פנו לאנשים טובים כדי שיעזרו להם לשלם על הטיפול שלי. אני ידעתי למה הם מתכוונים.
אני ניסיתי לא להראות לאבא שלי שאני מפחד שלא יהיה להם כסף, אבל נראה לי שהוא ידע את זה אפילו…
פתאום אני מקבל מתנות מכל מיני אנשים שאני לא מכיר בכלל, וההורים שלי מקבלים טלפונים שמעודדים אותם, ויש יעד גיוס, וכספים שנאספים.
פתאום חשבתי, כולם נותנים לי כח כולם אוהבים אותי אז למה בכלל שאני אוותר? אני אנצח!
אני מדמיין כבר את היום שאני אחזור בריא לארץ, את המסיבה שיעשו לי החברים בבית הספר, את הילקוט שלי, שבקושי הספקתי להשתמש בו, ואת השיער שלי שיחזור לצמוח כמו שצריך. זה לא כיף להיות עם צינור באף וקרחת וכולם מסתכלים עליי.
אני חושב על זה, והלב שלי כל כך מאושר, שמתחשק לי לצחוק בקול.
אני רוצה להודות לכם מכל הלב שלי. בזכותכם אנחנו כאן עכשיו, ויש לי סיכוי לחיות.
תודה שפתחתם את הלב לי ולהורים שלי ולא השארתם אותנו לבד במלחמה הזאת!
אני רוצה גם לבקש מכם שתתפללו עליי, על שגיא בן אולגה לרפואה שלמה ומהירה.
תתפללו עלי, שהטיפול שלי יצליח, ושיפסיק כבר לכאוב לי כל כך, ואני אחזור הביתה בריא ושלם.
ושוב, מרגיש שאני חייב להודות לכם. לא מצליח לתאר לכם במילים מה אני מרגיש עכשיו. נתתם לי את המתנה הכי גדולה שיכולתי אי פעם לקבל. נתתם לי את תקווה לחיות. אני מברך אתכם, שבזכות טוב הלב שלכם והעזרה שנתתם לנו, תקבלו שנה טובה, מלאה בריאות, אושר וכל טוב, אמן!
