מצילים את מאיר רפאל

חלום כיתה א'

תסתכלו לו בעיניים, למאיר רפאל.

רק בן 5 והוא כבר יודע בדיוק מה הוא רוצה. לעלות לכיתה א'. זה הכל.

עכשיו, נראה אתכם אומרים לו שזה לא יקרה.

כשילד בן 5 אומר לך שהוא רוצה לעלות לכתה א', זה בדרך כלל מעלה חיוך.

כאשר מאיר רפאל אומר את זה, אמא רונה לא מצליחה להסתיר את הדמעות שלה

ואבא משה מסיט את המבט הצידה, שמאיר רפאל לא יראה את הדמעות שלו.

אבל מאיר רפאל לא מבין בדמעות. הוא ילד שמח שמבין בחלומות.

והחלום שלו, כבר אמרנו, זה לעלות לכתה א'.

ואם בשביל להגשים את החלום הזה צריך לנצח קודם את הסרטן,

אז מאיר רפאל יעשה הכל כדי שזה יקרה. אפילו שהוא רק בן 5.

בגיל 5 אתה לא מספיק כל כך הרבה. מאיר רפאל דווקא כן.

הוא הספיק ללמד את עצמו לקרוא ולכתוב, הוא הספיק ללמוד אנגלית.

הוא הספיק להיות 3 שנים שלמות חולה בסרטן,

והספיק לראות את הרופאים שלו כמעט ומתייאשים.

אבל לא הוא, הוא לא מבין בייאוש, הוא מבין בחלומות.

ואם בשביל החלום הזה צריך לנסוע לבית חולים לילדים, רחוק בטקסס,

כי רק שם יש טיפול חדש שנותן תקווה, אז הוא יטוס ויחזור בזמן לכתה א'.

כשילד בן 5 יוצא למלחמה כדי להגיע לכתה א',
זו מלחמה שהוא חייב לנצח בה.

אבל מאיר רפאל לא מבין במלחמות, רק בחלומות.
אז אנחנו נעשה את זה בשבילו. אנחנו נעשה לסרטן בית ספר.