מצילים את ליעד

היי, אני ליאור, אבא של ליעד בת ה-10

 כשליעד הייתה בת -7 מצאו אצלה את הסרטן בפעם הראשונה. סרטן אלים מסוג אוסטאוסרקומה.

ליעד היא הבת הבכורה שלי, מאז שהיא נולדה החיים שלי פשוט התמלאו באור.

כששמעתי שיש לה סרטן כל העולם שלי התהפך.

 הגוף שלי רעד ולא ידעתי איך אני הולך להמשיך.

מאז, מגיל 7, במשך כ-3 שנים! אנחנו נלחמים במחלה שהולכת וחוזרת.

כל פעם אומרים לנו: "הנה, המצב השתפר, ליעד ניצחה את הסרטן",  ואז אנחנו מתחילים לחזור קצת, קצת לחיים רגילים של עולם עם חברות ולהגשים את החלום להיות בבית ספר ושגרה.

ואז הסרטן הנוראי חוזר.

הוא לא עוזב! זה חוסר אונים, חוסר אונים מטורף לראות את הילדה שלי ככה סובלת.

היא מסתכלת עליי ואומרת לי:

"אבא, אבל למה דווקא אני, למה הסרטן הזה לא עוזב אותי??"

ואני, אין לי מה לענות לה מול כל הגהנום הזה שהיא עוברת.

ילדה כל כך קטנה, שרק חלמה לעלות לכיתה א׳.

מתמודדת מול כל טיפולי הכימו הנוראיים האלו. מול ההקרנות, ההקאות,

 התחושה שהגוף שלה פשוט נשרף מבפנים.

הבדידות הזו שכל הילדים בבית ספר והיא שוב בבית חולים.

אין לי מה לומר מול הכאב הנורא הזה, אבל אני חייב להיות חזק.

אני האבא שהיא בוטחת בו שיעשה למענה הכל.

אין לי, אין לי משהו אחר בעולם הזה חוץ מלצעוק לשמיים שאלוקים ישמע אותי ויציל את הבת שלי.

הפעם חזר הסרטן בפעם השלישית והתפשט לראש.

הייתי צריך לשבת מול ליעד ולהסביר לה שכל מה שהיא עברה עד עכשיו לא עזר,

הכימו לא מגיב.

היא שכבה במיטה עם פיג׳מה והעיניים שלה היו מלאות בפחד.

ילדה בת 10 שצריכה לחיות באימה וחרדות, בקול העדין שלה היא שואלת אז מה נעשה?

ואז הסברתי לה שיש טיפול מיוחד ומחקרים שונים בארצות הברית,

רופאים שיש להם ניסיון בילדים שחזרה להם המחלה, נטוס אליהם .

זה הסיכוי האחרון של ליעד שלי.

הבטחתי לה, הבטחתי לליעד שאנחנו נעשה הכל להגיע לארצות הברית כדי להציל את החיים שלה. אנחנו לא נוותר עכשיו.

מה שלא סיפרתי לה זה שאין לנו ממש איך לטוס לחו"ל. מאז התפרצות המחלה אנחנו בקושי עובדים. בכל טיפול ואשפוז, אני ואשתי צמודים אליה ומנסים לחלק את הזמן גם לילדים האחרים, אין מצב שאני אשאיר אותה לבד.

אין לי מושג איך אנחנו הולכים להטיס את ליעד שלנו לחו"ל. כל ההוצאות, השהייה והטיפולים עולים סכומים שמעולם לא יצאו לי אפילו מהפה.

אבל דבר אחד אני יודע.

אין מצב, אין מצב שאני מוותר, אין מצב שאני נשאר פה ורואה את הילדה שלי נגמרת לי בין הידיים. אין מצב שאני נותן לה ללכת.

אני פונה אליכם, ובשבילי לא הייתי עושה כזה דבר. אבל זו הילדה שלי.

אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדיה.

בבקשה, תעזרו לי להציל אותה ולטוס איתה לארצות הברית.

אני זועק מעומק ליבי, אל תישארו אדישים, כל יום שעובר יכול להיות מאוחר.