"עד שלא פוגשים אותם לא יודעים כמה הכל נכון!" מירב ניסים

מירב ניסים מספרת על הילה ועל אורלנדו:

"לפני 5 שנים, הילה הבת שלי חלתה בלוקמיה. היא אושפזה בשניידר גילינו שהיא חולה תוך כדי טיול בתאילנד, היא לא הרגישה טוב, לקחו אותנו לבית חולים פרטי ושם אבחנו את זה. חזרנו לארץ מיד ואושפזנו בשניידר. זמן לא רב לאחר מכן, בעלי נהרג בתאונת דרכים. הקושי הציף אותנו והכאב היה עצום, ותוך כדי זה נלחמנו על החיים של הילה. הסרטן הלך וחזר. בפעם השניה, כשהוא חזר, אושפזנו שוב והפעם  צוות האחיות תיווך בינינו לבין עמותת "להושיט יד". עד אותו יום שמעתי על העמותה רק משמועות, חברות שלי סיפרו לי על אברהם עטר, אמרו לי שהוא בן אדם מיוחד ושהעמותה נהדרת, אבל עדיין לא פגשתי אותם עד אותו זמן. אמרו לי "הוא בן אדם שעוזר בכל דבר, את לא מבינה, את יכולה פשוט לפנות אליו עם הכל והוא תמיד יהיה שם בשבילך ובשביל הילדים". אבל עד שלא פוגשים לא מבינים ולא יודעים כמה המציאות יותר גדולה מהתיאורים…

הצמידו להילה שלי חונכת שהיתה באה אליה פעם בשבוע הביתה ומעסיקה אותה. הרגעים האלה היו רגעים של שקט בשילי, שבהם אני יכולה לנוח לרגע ולהתאפס מחדש, רגעים קריטיים וחשובים כל כך. ואז הזמינו אותנו לטיסה "טיול החלומות" לאורלנדו. זה טיול שאני לא אשכח בחיים. שם הכרנו את אברהם לראשונה מקרוב. הכרנו בן אדם פשוט מדהים שכולו רצון טוב ונתינה לזולת, משהו שלא פגשתי מעולם עד אותו יום. כל דבר שהוא יכול היה לעשות בשבילנו הוא עשה, בכל פעם שהוא ראה שהילה עצובה או לא מרגישה טוב הוא בא אישית והציע אלף הצעות כדי לשמח אותה ועשה הכל כדי שהן יתגשמו. ואז התחלתי להבין שהכל נכון, חברה שלי אמרה לי "הוא בשבילי כמו אבא אפילו שהוא יותר צעיר ממני". באחד הערבים באורלנדו היתה לנו שיחה על זה שבעלי נהרג ועל המחלה והטיפולים וכל הקושי, והוא אמר לי " כל מה שאת צריכה- תפני אליי", ובאמת עד היום הכל נמשך, הקשר של המשפחה שלנו עם אברהם ועם העמותה ממשיך גם היום, אנחנו מוזמינם אליהם הביתה ושומרים על קשר, והם תמיד קשובים לנו ועוזרים בכל מה שאפשר, חושבים על הכל ועל כל מה שלא מובן מאליו. 

הטיול לאורלנדו היה אחד המדהימים שהיו לי בחיים. היתה שם דאגה להכל מהכל, אי אפשר אפילו לתאר במילים את מה שעברנו שם. זה נתן לנו הרבה כוחות, הילה סיימה בדיוק טיפולים אינטנסייבים ואז היתה צריכות לעשות הקרנות, ובין לבין היתה לה תקופה של רגיעה בטיפולים שהשיער התחיל לצמוח לה שוב. ואז, שבוע לפני אורלנדו, נשר לה כל השיער מחדש והיא הצטערה נורא ולא הסכימה להסתובב בלי כובע על הראש, ממש התביישה בקרחת ששוב נהייתה לה. וכשטסנו לאורלנדו, מילדה שכל הזמן היתה עם כובע על הראש היא פתאום הפכה לילדה שלא איכפת לה בכלל והשתחררה ממש, כל כך אהבו אותה שם ופרגנו לה והראו לה שבכלל לא משנה איך היא נראית. 

עמותת להושיט יד, תודה לכם, אנחנו אוהבים אתכם עמוקות!

מירב, הילה, וכל המשפחה