"הילדים לימדו אותי שכל דבר קטן שגורם לשינוי הוא הדבר הכי חשוב בעולם". אביה סנדלין

לפני כשנתיים פחות או יותר, כשהתחלתי לחפש שירות, הגעתי בטעות ובמקרה לבית ספר "און" לתקן של עמותת "להושיט יד". עד היום אני לא יודעת מה הביא אותי לראיון הזה ומה בעצם חיפשתי שם. מה לי ולכסאות גלגלים? ילדים נכים? בחיים לא הייתי בעמותה ולא חשבתי על זה, והאמת? הייתי בטוחה שלא אתקבל.
אבל משום מה וברוך ה' התקבלתי, וללא ספק אלו היו השנתיים הכי טובות בחיים שלי.
הכרתי נשמות חדשות, ילדים ונערים מושלמים, משפחות והורים שעד היום אי אפשר לתאר כמה אני אוהבת אותם וכמה הם נכנסו לי עמוק ללב.
במשך שנתיים זכיתי להיות בעמותה שכל השאיפה שלה זה נתינה ועשיית טוב. אם זה שבתות לילדים במשך השנה, פעילויות באמצע השבוע, טיסות לחול למשפחות, טיסה לאימהות, טיולים, סיורים, ביקורי בית, הופעות, מסיבות ומה לא??
זכיתי להכיר ילדים שאי אפשר לתאר במילים את האהבה שמרגישים כלפיהם. ילדים שבלי לעשות כלום גרמו לי להתאהב בהם בשניות. זכיתי בגיל 19 לאהוב ילד בלי הסבר, פשוט ככה, בלי קשר למראה החיצוני שלו או לנכות שלו. גם עכשיו, כשאני רושמת את המילים האלו, אי אפשר באמת להסביר מה קורה בלב כשאני חושבת עליהם או פוגשת אותם. וללא ספק הזכות היא שלי.
זכיתי להכיר לעומק גם את המשפחות של הילדים. נכנסתי לבתים, הכרתי את האחים, הבני דודים, הסבים והסבתות שלהם. הכרתי עולם שלם של משפחות עם התמודדויות מטורפות, שעד שלא שומעים- לא באמת יודעים. אלו משפחות שהכניסו אותי למקום הפרטי שלהם, שסמכו עליי בעיניים עצומות כל יום מחדש. הם לימדו אותי לאהוב את החיים שלי כמו שהם, בלי להתלונן, לימדו אותי שכל דבר קטן שגורם לשינוי הוא הדבר הכי חשוב בעולם. כי הכל כל כך לא מובן מאליו.
זכיתי להכיר מערך שלם של מתנדבים שבשבת עמותה הראשונה שלי גרמו לי להוריד דמעות של התרגשות מההיכרות איתם. אולי זה כי לא באתי מעולם העמותות ואולי כי לא האמנתי שיש נוער כזה (שהיה לרוב בגילי!). אלו מתנדבים שהילדים מעריצים אותם ללא הכרה. סומכים עליהם כאילו היו להורים שלהם. אלו מתנדבים שחיים בשביל לתת, אבל ללא גבול. 24 שעות ביממה שסובבות סביב הילד, דאגה אין סופית, ומעבר לזה- הרצון שיהיה לו טוב וכיף, שהילד יצא מהשבת, מהטיול או מכל פעילות אחרת עם ההרגשה הכי טובה בעולם.
והתחושה הזאת- שיש עולם שלם כזה בחוץ, שכל כולו נתינה, זו ההרגשה הכי מרגשת בעולם.
ובסוף בסוף, זכיתי להכיר מקרוב את הסגל של העמותה, אנשים מדהימים שהעבודה שלהם, שלרוב היא מאחורי הקלעים, היא העבודה הכי מעוררת השראה והכי ראויה להערצה בעולם. יצא לי להיות לא מעט עם האנשים האלה, ומעבר לזה שהם נכנסו לי עמוק ללב (ועדיין לא יצאו), הם לימדו אותי כל כך הרבה. הבנתי מה המשמעות של החיים, וכמה הכל מתגמד לעומת התחושה הענקית הזו של הסיפוק אחרי פעילות או שבת שעשינו. אלו אנשים שיום- יום ושעה- שעה כל המטרה שלהם זה עשיית טוב לילדים ולמשפחות העמותה, והלוואי וכולנו נזכה לחיות מקרוב חיים כאלה.
אלו שנתיים שמעבר לזה שזכיתי לחוות חוויות שלעולם לא אשכח, למדתי על עצמי יותר ממה שלמדתי כל החיים, למדתי להיכנס לפרופורציות, למדתי שהנתינה היא התכלית, אבל באמת. זכיתי לאהוב, להיות נאהבת, זכיתי להבין באמת מה הדברים החשובים בחיים וכמה הכל, אבל הכל כל כך לא ברור מאליו. זכיתי להכיר אנשים, הורים, מתנדבים וילדים שהפכו להיות החברים הכי טובים שלי. ואין זכות גדולה מזו.